את הדבר הכי מעניין שיש לנו להגיד על החופה כמכלול, על היחס שבין טקס האירוסין והנישואין כבר אמרנו בפוסט על האירוסין. לכן כאן אנחנו רוצים להתייחס לא לדברים כמכלול אלא לפרטים הקטנים שמרכיבים את הטקס ולרעיונות קטנים שמילאו אותו במשמעות ותוכן עבורנו. במקום מנה אחת גדולה, הרבה מנות קטנות.
החופה מתחילה בברכת בורא פרי הגפן. ליהודים יש קטע עם יין. הם מברכים עליו כמעט בכל אירוע חשוב. מהרב דני סגל למדנו בסדנת הזוגות שהיין מזמין אותנו פנימה. נכנס יין יצא סוד. נכנס יותר מידי יין יצאה ארוחת ערב. וגם אם לא הגזמנו ולא סיפרנו סודות, יין מוריד את העכבות. יותר בקלות אנחנו אומרים או עושים דברים שאנחנו חושבים. היין מוציא את מה שבפנים החוצה כי הוא מחליש את מנגנוני הביקורת שלנו לטוב ולרע. ולכן היין בטקסים ואירועים חשובים מזכיר את הנקודה הפנימית והעמוקה של מה שאנחנו עושים ומצד שני והוא גם מזמין אותנו פשוט להיות, בלי השיפוט והביקורת. להיות בטקס ופשוט לעשות אותו. להתמסר אליו.
אחרי הברכה על היין באה ברכת הקידושין – ציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין. מעבר לכל מה שכבר אמרנו על החשיבות של האירוסין, למדנו עליהן דבר מעניין נוסף (מהספרון החביב מהי אהבה). זוגיות היא תהליך של התקרבות בין שני אנשים, ולמרות שלעיתים זה נראה שאחרי זמן ההתקרבות הזו מתחלפת פשוט בקרבה, בכל זוגיות יש תמיד את הפוטנציאל להיות קרובים יותר, להמשיך את ההתקרבות. בכל מצב של קרבה, ישנו רובד או ממד של בן או בת הזוג שלנו שעוד לא נחשפנו אליו לגמרי, עוד לא ידענו אותו באמת. בכל אדם ישנם אין סוף רבדים שהווים ומתהווים בו, שהופכים אותו ליצור המורכב שהוא עכשיו ועתיד להיות. הידיעה המוחלטת שלנו את בן או בת הזוג שלנו, התחושה שאנחנו לגמרי מכירים אותם, מבליעה בתוכה את התחושה שאנחנו יכולים לצפות אותם, שהם לא יכולים להפתיע אותנו, ובכך היא עשויה לצמצמם ולהגביל אותם. קיבוע העתיד של האדם שוללת ממנו בהווה את החופש לפתח ולממש רבדים שעשויים לא להסתדר עם מי שאנחנו מכירים. וכאן נכנסים האירוסין. רק אם נשאיר בהיכרות שלנו מרחב חופשי, רק אם נכבד את האיסור שלא לכפות על בן או בת הזוג שלנו את התחושה ש"הם כאלה" יוכל להיווצר האמון והקרבה הנדרשים לאדם בשביל להשתנות ולחרוג מעצמו. ורק כך אנחנו נוכל להמשיך להתקרב אליו צעד אחד נוסף, ולהתקדש לרובד חדש שלו שפעם לא הכרנו.
מעבר לברכה, הקידושין עצמם מתרחשים בהענקת הטבעת ובברכה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. חוסר ההדדיות בקידושין היא אחד מהנקודות הקשות בטקס האורתודוקסי ואחד ההבדלים הבולטים בינו ובין הטקסים הקונסרבטיביים והרפורמים. חד הצדדיות אינה אידיאל בעינינו ואם נטע ואני היינו מעצבים את הטקס לפי ראות עיננו גם אנחנו היינו מאפשרים קידוש הדדי. אבל במסגרת הטקס האורתודוקסי זה לא אפשרי כי החלפת טבעות מזכירה יותר מידי את הטקס הנוצרי שהאורתודוקסיה בדרכה הבדלנית רוצה להיבדל ממנו. ולכן נאלצנו למצוא משמעות לקידוש והענקה חד צדדית זו. הרעיון המרכזי שאפשר לנו לעשות זאת היא פרשנות הרואה בהחלפת טבעות כיוצרת יחסים של תן לי ואתן לך, של נתינה שהיא מותנית בכך שהנותן מקבל בחזרה. בניגוד ליחסים אלו הקידוש בטבעת אחת שבו יש אקט של נתינה חד צדדית וכנגדו קבלה חד צדדית מסמל יחסי אהבה שאינם תלויים בדבר, את הנכונות לתת לאחר ולקבל אותו ללא תנאים.
מעבר לכך, הנכונות הזו לקבל היא בעצמה פעולה של קידוש. הנכונות לקבל היא עמדה בעלת כוח רב שאינה מובנת מאליה ושהיא זו שמאפשרת את הנתינה מלכתחילה. כך גם אם הקידושין בטקס נראים חד צדדים כי רק צד אחד נותן ומברך, ניתן לראות את הנתינה והקבלה כשתי פעולות משלימות של קידושין הדדים. רעיון זה מתחבר לתפיסה שלנו את החתונה כחיבור בין שונים שלכל אחד מהם צורה אחרת לתת, לקדש ולאהוב, ולא בין זהים המקדשים אחד את השני באותה הצורה בדיוק. כמובן שהשאיפה שלנו היא שבזוגיות כל אחד גם ייתן וגם יקבל ואת חלוקת התפקידים הזו בטקס שבה רק צד אחד נותן והשני מקבל ראינו כחלק ממחלוקת התפקידים בין זכריות ונקביות בטקס עליה הרחבנו בפרשנות שלנו לחתונה האורתודוקסית. כל הפרשנות הזו שבהחלט העשירה ותרמה לטקס שלנו לא באה בשום מובן לגרוע או להוריד ממי שבחר בוחר או ייבחר לעשות קידושים הדדים, אלא להתמודד בצורה יצירתית עם האילוץ של הטקס האורתודוקסי. מקודשת מקדושת מקודשת.
אחרי הקידושין יש הנוהגים ברכת שהחיינו לפני הקראת הכתובה על טלית חדשה, שפעמים רבות הכלה קונה לחתן ומעניקה לו תחת החופה. למרות שאמא שלי מעצבת טליתות, הן אף פעם לא היו חלק מחיי והתעטפות בטלית גורמות לי להרגיש קצת מוזר וזר לעצמי. ובכל זאת את הברכה מאוד אהבנו והיות וצריך לברך על משהו חדש באופן פורמאלי בירכנו שנינו על הבגדים שלנו שהיו חדשים כולם בלי יוצא מן הכלל. אבל האמת היא שאת הברכה בירכנו בעיקר על הרגע. כמה תכננו, כמה השקענו כמה התרגשנו לקראת הרגע שבו נעמוד תחת החופה. והנה הרגע הגיע וההתרגשות רק התגברה עוד יותר. וכמה קל ומפתה בתוך ההתרגשות הזו לאבד את עצמנו, לשקוע בהתחרשות כמו בסרט או בחלום ולמצוא את עצמנו רק בסוף, בכתוביות, בצלצול השעון. הברכה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה אפשרה לנו לעצור לרגע אחד. לקחת נשימה עמוקה להסתכל אחד על השנייה ועל כל הקהל שבא לשמוח איתנו ולהגיד הנה אנחנו כאן. עכשיו. בזמן הזה. בהפוך מהברכה על היין שמזמינה אותנו להתמסר ולזרום עם הטקס, את ברכת שהחיינו ראינו כרגע מובנה בתוך הטקס של עצירה ומודעות. זה לא סרט. זה לא חלום. זו החתונה שלנו. זה הרגע שלנו.
אך גם הרגע הזה חולף והטקס ממשיך להקראת הכתובה המשמשת כהפרדה בין טקסי הקידושין והנישואין. בטקס שלנו הוקראה גם הכתובה המסורתית וגם כתובה מקבילה שכתבנו יחד עבור נטע שתזכה לפוסט משל עצמה. אחרי הקידושין וההפסקה המתודית עוברים לנישואים עצמם שהם בפועל שבע ברכות. ישנן פרשנויות רבות לכל אחת מהברכות ולמכלול ולסדר של כולן יחד פרשנות שחלקן ניתן למצוא גם ברשת כמו למשל כאן וכאן וכאן. אבל האמת היא שלפני החתונה לא התעמקנו בהן. את המשימה הזאת הטלנו על קרובינו וחברינו. מכל מי שביקשנו שיברך אותנו תחת החופה ביקשנו גם שידרוש בקצרה את הברכה ויחבר אותה אלינו כזוג. חוסר הסימטריה בין גברים ונשים בטקס האורתודוקסי בא לידי ביטוי גם בעובדה שרק גברים יכולים לברך את שבע הברכות. בשביל להתמודד עם קושי מראש דאגנו שכל המברכים יעלו בזוגות של גברים ונשים וביקשנו מהגבר להקריא את הברכה המסורתית ומהאישה להקריא את הדרשה והברכה האישית. כך אפשר להגיד שהברכה המסורתית הגברית יוצרת את הצורה בכך שהיא משמרת את המסורת לאורך ההיסטוריה ואילו הברכה הנשית ממלאת את המסורת הזו בתוכן שהוא פרשני וגם אישי המתאים את הברכות לתקופה שלנו ולחתונה שלנו. כמו בכל שאר הטקס, גם כאן, אין לנו עניין להצדיק את החלוקה הכפויה של תפקידים בין גברים ונשים אלא להפוך את האילוץ לבעל משמעות.
שבירת הכוס היא הסיום של הטקס והיא מסמלת את הקושי הסבל ובכלל חוסר השלמות שקיים בעולם. התזכורת הזו של העצב באמצע השמחה, של החורבן באמצע הבנייה, מבטאת קבלה של החיים בשלמותם ולא רק את הטוב שבהם, תוך ניסיון לדחות את הרע. הרעיון הזה מקסים בעניינו ולא הרגשנו שאנחנו צרכים לדרוש באופן מיוחד, אבל כן ניסינו לראות אותו כרלוונטי אלינו, לבית שאנחנו מקימים באופן סמלי תחת החופה. מאוד קל להגיד, יש סבל וקושי אי שם בעולם אבל אצלי בבית הכול טוב ובסדר. אבל לפני שבירת הכוס אני ניסיתי להתמקד בקשיים שלי, של נטע ושל כל מי שעמד איתנו תחת החופה, ולקבל את הקשיים הללו כחלק בלתי נפרד מהבית שאנחנו בונים, להכניס אותם ולתת להם מקום. אם אין מקום לעצב, גם אין מקום לשמחה, או במילים אחרות המידה שבה אנחנו יכולים להכיל את כאבנו אנחנו היא המידה שבה אנו יכולים להכיל את שמחתנו.
את הברכה על שבירת הכוס – אם אשכחך ירושלים תשכח ימני … הבנו בשתי רמות. ברמה מופשטת ירושלים היא האידיאל של המקום שמחבר שמים וארץ, שאליו שואף העם היהודי לאורך הדורות. בשבילנו להגיד אם אשכחך ירושלים זה להגיד שבטוב וגם ברע אנחנו זוכרים שיש קיום לאדם שחורג מהוויה היום יומית ומחבר אותנו למה שמעבר לנו. לא משנה אם אנחנו מאמינים ובמה, לכולנו יש את האידיאלים שלאורם אנחנו חיים, שנותנים לנו כוח ואת השאיפה שהיינו רוצים לראות בנויה בשנה הבאה. ירושלמים היא הדבר שאם נשכח, נשכח את עצמנו, את הטעם והמשמעות לקיומנו. אבל ברמה הפשוטה עבורנו ירושלים היא המקום שבו אנחנו גרים. להגיד אם אשכחך ירושלים זה להגיד שהבית שאנחנו בונים הוא חלק מעיר, מקהילה, ממדינה ומעולם. זה המקום שבו שבירת הכוס מחברת אותנו לכאב ולחוסר השלמות של העולם ולא נותנת לנו להסתגר בבית שלנו ובשמחה שלנו. החיבור של שתי האמירות האלו יחד כברכה על שבירת הכוס מאחד את שתי הרמות ומזכיר לנו שאפילו אם הגענו לירושלים, אנחנו עוד צרכים לשאוף לירושלים.
הפוסט הבא – הכתובה
—
אהבתם? לא אהבתם? רוצים להגיד לנו למה? רוצים לשאול אותנו משהו או לשמוע עוד?
אל תהססו – צרו קשר!
בניין עדי עד 