רגע לפני שאנחנו חותמים את הבלוג, אנחנו רוצים להקדיש שני פוסטים לשני נושאים שזכו אצלנו לעניין מיוחד, שהם חלק חשוב מהטקס אבל הם גם חיצוניים לו: הכתובה והטבעת.
הפוסט הזה מוקדש לתהליך שעברנו עם הכתובה שהיא, לדעתי, אחד הדברים שהכי מעוררים אנטגוניזם בטקס החתונה האורתודוקסי ואולי אפילו המרכזי מבניהם. גם הנוסח של הכתובה בארמית, גם התוכן שעוסק בנכסים ורכוש, וגם הצורה שבא היא נחתמת, בנוכחות הרב, שני האבות, ושני עדים, וללא נוכחות הכלה, מקשים מאוד על ההתחברות לחלק הזה של הטקס, ולראיה, אחד ההבדלים המרכזיים בין טקסים אורתודוקסים לאחרים (קונסרבטיביים, רפורמים, ואלטרנטיביים), זה העדר של הכתובה הזו, ובדרך כלל החלפתה בכתובה משותפת הכוללת את ההתחייבויות שונות משותפות שבני הזוג רוצים לקחת על עצמם בדרכם החדשה. אפילו בטקסים אורתודוקסים לעיתים בני הזוג יוצרים כתובה נוספת, משותפת, אלטרנטיבית.
אם זה לא נכון באופן כללי, זה בטוח נכון לגבי. אני זוכרת כבר בתחילת החיפוש שלנו אחר מידע על הטקס, מצאנו באחד האתרים תרגום של הכתובה מארמית לעברית. אני ונעם קראנו אותה ביחד, והיה לנו ברור שזה פשוט לא משהו שהינו רוצים שיהיה חלק מהטקס שלנו, זה הרגיש זר, מנוכר, לא שייך, לא. כאשר הדברים התגלגלו כך שהחלטנו לנסות בכל זאת לפנות לרב אורתודוקסי אחד הדברים הראשונים שרציתי לשמוע היה הסבר, ולו חצי סביר שיאפשר לי לזרום עם הכתובה.
הנה כמה נקודות מעניינות ששווה לדעת על הכתובה. דבר ראשון, ברמה ההיסטורית, בניגוד לאופן שהרבה פעמים תופסים את הכתובה כשטר המכר של הכלה, הכתובה היא למעשה שטר הגנה, שהתווסף מאוחר יחסית לטקס ונועד להבטיח, בעולם בו גברים שולטים ומפרנסים, שבמידה וגבר יחליט לגרש את אשתו, הוא מתחייב לתת לה סכום כסף שאמור לאפשר לה להתקיים במשך שנה. הדבר גם מאפשר זמן התאוששות לפני כניסה לנישואין אחרים, וגם מחייב את הגבר לחשוב פעמיים לפני שהוא מגרש את אשתו. בימים בהם התקנה הזו תוקנה, זה לא היה טריוויאלי בכלל.
בנוסף, ברמה הפרקטית (ממה שהבנתי משיחות עם מביני דבר), לכתובה היום אין שום תוקף משפטי בבתי הדין הרבניים (ואולי זה דווקא חבל). מה שבאמת כובל את האישה לגבר אתו התחתנה ולביתי הדין הרבניים זה דווקא המשפט התמים והאהוב – "הרי את מקודש לי בטבעת זו". זה החלק הבעייתי בטקס ולא הכתובה.
נקודה נחמדה נוספת קשורה לפרשנות של המילה קניין. היום למילה קניין יש קונוטציה של סחורה, אובייקטים, לא אישיים המוצעים למרבה במחיר. בעולם שבו התפתחה הכתובה, לפני המהפכה התעשייתית והיצור ההמוני של סחורות זהות לא אישיות, התפיסה של קניין הייתה הרבה יותר אישית. הכלכלה התבססה הרבה יותר על קשרים אישיים ועל ייצור אישי, ולכן פעולה של קניין הייתה דומה יותר למה שאנחנו מכירים היום כמתנה – יחסי גומלין שיוצרים קשר ומחויבות בין אנשים. לכן הכתובה לא חייב להיות הסכם בו גבר קונה אישה כסחורה אלא דווקא ההשקעה האישית שהופכת משהו לחלק בלתי נפרד ממני, הסכם בו החתן מתחייב לדאוג לאשתו כחלק ממנו.
ההסברים האלה אולי מעוררי מחשבה ויתכן גם מורידים קצת מאנטגוניזם כלפי הכתובה, אבל לא היו מספיקים כדי לגרום לי להשלים עמה. כדי באמת לקבל אותה בשמחה לתוך האירוע האישי שלי, הייתי צריכה לעבור תהליך ארוך יותר. השלב הראשון היה המפגש עם ברוך. ברוך נקט גישה מעט שונה. ראשית הוא שם את הדגש בחתימה על הכתובה על ההתחייבות שהיא כוללת. לחתום על כתובה זה להגיד אני מבין שלהתחתן זה לא כמו בסיפורי האגדות, יש המשך אחרי שהכרכרה יוצאת, ואני מוכן לקחת על זה אחריות. עולה השאלה – אחריות על מה? על מה אני יכול באמת להתחייב? יש דברים שאנחנו לא באמת יכולים להתחייב אליהם, למשל אנחנו לא באמת יכולים להתחייב לאהוב לנצח נצחים, אנחנו יכולים לייחל לכך שזה אכן יקרה, אבל לא להתחייב. למה כן אפשר להתחייב? למה נכון להתחייב? דווקא במעמד הזה, שעלול ליפול לאופוריה מעט מנותקת ודביקה, יש כוח בהתחייבות דווקא לדברים הכי ארציים, לכבד, לפרנס, לדאוג לרווחת המשפחה, להבטיח תנאים מכבדים עבור בן הזוג גם אם ביום מן הימים הברית הזו תתפרק.
ברוך הסכים שנכתוב כתובה נוספת משותפת, עם יש התחייבויות נוספות הדדיות שאנחנו רוצים להתחייב אליהן במעמד הזה, אבל ביקש שנחשוב טוב טוב ונדאג לכך שהדברים אליהם נתחייב יהיו כאלה שניתן להתחייב אליהם באמת. הוא גם העלה את האפשרות שאני אחתום על כתובה זהה לכתובה של נעם, שגם אני אתחייב לכבד ולפרנס ולדאוג, בהתאם לכך שהיום שני הצדדים עובדים ומפרנסים.
יצאתי מהפגישה נסערת. אהבתי חלק מהרעיונות של ברוך, אבל עדיין משהו הרגיש לי לא נכון לא מדויק. כתובה משותפת זה רעיון יפה ומבורך, אבל הייתה לי תחושה שאם אני ונעם נעשה כתובה כזו, התחושה שלי בטקס תהיה שיש כתובה שהיא חלק מהטקס באופן מאוד מלאכותי ולא שייך שעליה חותמים כי חייבים, ויש את הכתובה האמתית, ולא רציתי את התחושה הזו, רציתי להרגיש שאנחנו עושים את הטקס ואנחנו שלמים עם כל חלק בו. מצד שני להתחייב גם אני לפרנס הרגיש לי טיפשי. הרגשתי שיש כוח מסוים בכך שנעם, שעולם הרוח סוחף אותו כל כך למעלה לשמיים, יתחייב להתחבר קצת לארץ, אבל בשבילי להתחייב לפרנס זה כמו להתחייב לנשום, זה מושרש בי כל כך עמוק. ובכל זאת שרק נעם יתחייב הרגיש לי מוזר. למה אני צריכה להתחייב? מה נכון שאני אעשה?
הפתרון בא מתוך הלימוד שעשינו באותה תקופה. כפי שכבר כתבנו אני ונעם החלטנו לקרוא את הטקס כמפגש בין שתי כוחות שקיימים בטבע, זכרי ונקבי, ואת התפקיד שכל אחד מאתנו מקבל על עצמו כתיקון של נקודות התורפה שלו. בתוך ההקשר הזה היה ברור שאם נעם הולך להתחייב לפרנס, להוביל, להתחבר לעולם הגשמי, דווקא בגלל שזה לא משהו שטבעי ופשוט לו לעשות, אני צריכה להתחייב לקבל, להסתפק, ולחזק את הקשר שלי לעולם הרוחני. לכן החלטנו, לכתוב כתובת מראה מקבילה לכתובה הגברית, שתכלול את התחייבויות הנשיות כפי שהקבלה מתארת אותן, וכך גם אני אתחייב למה שאני יכולה לעשות אבל פחות טבעי לי.
ברוך הסכים, ואני ונעם התיישבו לנסות לכתוב. הניסיון ליצור כתובה נשית שתהייה תמונת מראה לכתובה הגברית חייב אותנו להתעמק בכתובה המקורית, לבחון כל קטע ולפעמים מילים ספציפיות ולשאול מה יכולה להיות המראה שלהן. לדוגמא, בכתובה המקורית החתן מתחייב לכבד להוקיר לזון ולפרנס ולכסות בבגדים את אשתו לעתיד. הקריאה שלנו הייתה שכבוד הוא יחס בסיסי המגיע לכל אדם והוקרה היא בעצם העמדה שלא לוקחת את בן או בת הזוג שלנו כמובנים מאליהם. שני אלו במובנים רבים הם התשתית של הקשר ולכן החלטנו להשאיר אותם גם בכתובה המקבילה. את שלושת המילים הבאות – לזון לפרנס ולכסות בבגדים ראינו כרמות עולות של התחייבות של נעם כלפי. לזון משמעו לדאוג לצרכים הבסיסיים של הגוף והנפש, למה שצריך. לפרנס זה כבר רמה מעבר, לדאוג למה שרוצים ולא בהכרח צרכים. הכיסוי בבגדים נוגע למה שאנחנו מקרינים החוצה, לדאוג למה שמצופה מאיתנו כאנשים מכובדים בחברה. כתמונת מראה יצרנו גם שלוש רמות של התחייבות, לקבל להסתפק ולהעריך את נעם על מאמציו. הקבלה היא הנכונות הבסיסית לקבל את שניתן לי, להסתפק משמעו, לא רק לקבל זאת אלא גם לשמוח בכך, להרגיש סיפוק ממה שיש. ולהעריך על המאמצים, משמעו לראות ערך במעשי האחר, ואפילו במידה והדברים אינם מושלמים. אם כל אחת משלושת ההתחייבויות של נעם מחייבות אותו להעניק וכל אחת מהן דורשת ממנו קצת יותר, ההתחייבויות שלי דורשות ממני להשלים עם המציאות, כאשר כל רמה דורשת ממני קבלה ברמה יותר עמוקה.
תודה להילה גורדון על העיצוב המקסים
הניסיון הזה גרם לנו גם להכיר את הכתובה הגברית לפרטי פרטים, וגם הוביל לכך שכאשר סיימנו, התקבלה כתובה, יפה, מצחיקה, מחייבת. אני זוכרת אותי קוראת אותה וחושבת שההתחייבות שאני עומדת לקחת על עצמי, היא ממש קשה ולא טריוויאלית, ושאני צריכה כבר עכשיו להתחיל להשתפר בכמה ודברים. וגם שחשבתי שבחיים לא הייתה יוצאת לי כתובה כל כך יפה ומדויקת, אם לא הייתה לי את המגבלה שדרשה ממני את היצירתיות הזו. הכתיבה של הכתובה הנשית, העמידה באור מאוד אחר גם את הכתובה הגברית וגרמה לי לאהוב אותה, בחלקיותה, על הצד שהיא מייצגת, שהוא לא שלם אך חשוב מאוד.
וכך בחתונה לאחר שנעם חתם על הכתובה הגברית, בנוכחות ברוך העדים והאבות, אני התיישבתי לחתום על הכתובה שלי בנוכחות ברוך עדות והאימהות. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר עבורי בחתונה. לאחר מכן, בטקס, החלפנו כתובות, וברוך הקריא קטע מקביל משתיהן.
מי שרוצה לעיין בנוסח הכתובה הנשית במקביל לנוסח המקורי מוזמן לעשות לעשות זאת כאן – שטר כתובה – נוסחים מקבילים.
פוסט הבא ואחרון – מעשה בטבעת אירוסין שהפכה לנישואין
—
אהבתם? לא אהבתם? רוצים להגיד לנו למה? רוצים לשאול אותנו משהו או לשמוע עוד?
אל תהססו – צרו קשר!
בניין עדי עד 