למה?

למה טקס?

כשאוסטרלים נפרדים הם אומרים see you later, שזה בעצם להתראות. על המשמעות של להתראות מעולם לא באמת חשבתי, אבל בזמן הטיולאחריצבא שלי באוסטרליה שיגע אותי שאנשים אמרו לי see you later. אנחנו באים משתי יבשות שונות, נפגשנו לרבע שעה באמצע השממה האוסטרלית, אני נוסע צפונה, אתה דרומה. באמת נתראה אחר כך? לא נראה לי. לקח לי המון זמן, וספר סוציולוגי מעולה אחד להבין, שלהגיד see you later, כמו להגיד להתראות, זה טקס.

טקסים מכתיבים לנו צורות התנהגות מוגדרות היטב בסיטואציות שונות. כאנשים השואפים לאותנטיות, לאמת פנימית וחיצונית, המקדשים את חופש הבחירה קשה לנו להתחבר לטקסים. לי ולרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר קשה לעשות משהו פשוט כי כולם עושים אותו, כי זה מה שמצופה מאיתנו או כי זה מה שנהוג. זה תמיד מרגיש כמו מחזור זול של קלישאות נבובות. אישית תמיד שנאתי את זה. עד כדי כך שהייתה תקופה שבמקום להגיד להתראות או ביי הייתי אומר בטון המתאים "דברים שאומרים בפרידות".

אבל לאחרונה למדתי שלטקס יש תפקיד חשוב בחיים שלנו. כי למרות שהיינו רוצים להיות הכי אמיתיים תמיד, ולמרות שהיינו רוצים לדעת מה הדבר הנכון לעשות בכל מצב, יש הרבה מצבים שבהם אנחנו פשוט לא יודעים. לא יודעים מה האמת שלנו, לא יודעים מה הדבר הנכון לעשות או להגיד. ובדיוק בשביל מצבים כאלו המציאו טקסים, שמנחים אותנו כיצד לנהוג. דוגמא בולטת לכך היא בזמן ניחום אבלים. מה נאמר למי שאיבד אדם שיקר לו? אילו מילים יכולות לנחם אדם באבלותו? הרבה פעמים פשוט אין לנו מילים אך אנחנו לא יכולים לשתוק. בעבר היה נהוג, באופן טקסי לומר "אני משתתף בצערך". אבל היום זה נשמע שחוק וחסר משמעות, כאילו אנחנו אומרים את זה רק כי זה מה שאומרים. אנחנו לא רוצים להגיד את זה אבל לא יודעים מה לומר במקום. היות וזו האמת הפנימית שלנו הרבה אנשים אומרים היום – "אני לא יודע מה להגיד.." או "אין לי מילים…" והאמת היא שגם המילים האלו מתחילות להישחק קצת ואפשר כמעט להגיד שזה כבר טקס חדש. טקס של אותנטיות.

לא סתם הדוגמאות כאן הם של מוות ופרידות. שתיהן סיטואציות מאוד חדות של שינויי מצב, שינוי סטטוס, של סיטואציה חברתית, או משפחתית. שינויי סטטוס הם בדיוק הדברים הגורמים לנו חוסר וודאות כיצד לפעול ולהתנהג. אם ניקח את הדוגמא הבנאלית של פרידה, נראה שפרידה היא בעצם סיטואציה לא פשוטה. מתי מסתיימת אינטראקציה בין שני אנשים. איך אנחנו עוברים משלב ה'ביחד' לשלב ה'כל אחד לחוד'. פשוט מסתובבים והולכים? שותקים דקה, נסוגים לאט ונעלמים? בנוסף בפרידה יש גם משהו מאיים. כל אחד הולך בדרכו ועמוק בפנים אנחנו יודעים שהעתיד אינו ידוע ועולות השאלות – האם עוד נפגש אי פעם? מתי? ולפעמים (כמו באמצע אוסטרליה) אנחנו די בטוחים שלא ניפגש יותר לעולם ועשויה לעלות השאלה איך יכול להיות שבן אדם כל כך נחמד הולך לצאת מחיי לנצח? מה זה נצח? למה לא לשנות את התכניות וללכת אתו? הטקס בא להתמודד עם חוסר הוודאות ועם האיום שיוצר שינוי הסטטוס.

אבל התמודדות זו לא נעשית על ידי הגעה לאיזו אמת עמוקה שבתוך חוסר הוודאות אלא להיפך, הטקס יוצר את האמת של הסיטואציה החברתית, הוא בעצמו הפרידה. מילות פרידה נאמרות בטון מיוחד שהוא מעין נקודה בסוף משפט, הן מכוננות את סיום האינטראקציה, ומשחררות כל אדם לדרכו. אפילו אם האדם לא באמת הולך אלא נשאר עוד כמה דקות אנחנו לא חייבים להתייחס אליו יותר (נגיד הוא יכול להישאר עוד חצי שעה ולהיפרד מעוד אנשים). בנוסף אמירת ה-להתראות בשלל צורותיה מגשרת על העתיד הלא יודע ולוקחת אותנו בסיום הפגישה לפגישה הבאה שלנו. עצם הבאת השאיפה להתראות בעתיד מקלה עלינו את הפרידה ומאפשרת אותה. ולכן חשוב להגיד להתראות, גם אם זו לא האמת החיצונית (כי לא נתראה) או הפנימית שלנו (כי אנחנו לא רוצים להתראות). וזה נכון על טקסים בכלל. את הטקס לא עושים בשביל להביע או להגיע לאמת, אלא בשביל לעשות את הטקס, בגלל שעצם הפעולה לפי הכללים שכולם מכירים יוצרת את המציאות החברתית ומאפשרת לנו ולאחרים להתמודד עם הלא ידוע והלא מוכר.

גם חתונה היא שינוי סטטוס – מעבר מזוג למשפחה. אך בעוד טקסים של פרידות ושל מוות באים להתמודד עם שינויים חדים במציאות, כאלה שקורים ברגע אחד, טקסים דוגמת חתונה באים לכונן רגע כזה של שינוי בתהליך ארוך ואיטי. כל זוגיות עוברת תהליך של התמסדות שהופך לאט לאט את החיים המשותפים לנישואין, ואפשר בהחלט גם לתת לזמן לעשות את שלו עד שלכל הסובבים אותנו (וכמובן גם לנו) ברור שאנחנו משפחה לכל דבר ועניין. אבל עד שזה קורה ישנם רגעים רבים של עמימות וחוסר וודאות, לפעמים שלנו ויותר מכך של הקרובים לנו. בעינינו יש ערך בהכרזה בפני עצמנו ובפני משפחתנו וחברינו אנחנו נשואים מעכ………..שיו. מרגע זה אנחנו משפחה כל מה שמשתמע מכך. עכשיו איזה טקס עושים? זאת השאלה הבאה והפוסט הבא.

לקריאה מעמיקה יותר על טקסים וחשיבותם בחיים – ראו (במיוחד פרקים 1 ו- 4 שמצורפים בלינק).

Ritual and Its Consequences:‎ an essay on the limits of sincerity by Seligman, Adam B., Weller, Robert P. Puett, Michael J., Simon, Bennett. Oxford University Press (2008).