הגיע הרגע. חודשים של מחשבה, תכנון והתארגנות נגמרו, ואיתם ההתרגשות והמתח של "לקראת". במקומם עולה התרגשות חדשה, התרגשות של רגע האמת. אני זוכרת את עצמי עומדת לבד בבית שלי, שומעת שבחוץ ברוך מבקש מהקהל לתפוס מקומות וצריכה להחזיק את הקיר כדאי לא ליפול מרוב התרגשות, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומחכה לשמוע את הצלילים שיקרבו אותי צעד אחר צעד אל בחיר לבי.
האמת שבאופן כללי הכניסה לחופה היא אחד מהרגעים המרגשים ביותר בעייני בטקס, ולא כל כך משנה אם מדובר בכניסה מסורתית עם הורים, עם מעגל מלווים או בכניסה זוגית של החתן והכלה. ולא כל כך משנה אם נבחר שיר מרגש, אם קבוצת משמחים ומשמחות שרה בכל תרועה או אם מתופפים ודרבוקות מלווים את הכניסה. בכל אחת מהאפשרויות שיצא לי לראות, משהו ברגע הזה שהוא כבר חלק מהטקס המוכר אבל עדיין רגע לפני, משהו בהתרגשות ובהתמסרות של בני הזוג הזוהרים משמחה, גורם ללב להתפקע.
אז איך מחליטים מה יקרה בחתונה שלי? ברגע שלי? ואיך בהתאם לכול המהלך שלנו טוענים גם אותו בתוכן?
לגבי השיר לא הייתה שאלה. זה קצת מביך אבל בערך כמו ילדות בכיתה ז' שמעצבות להן את שמלת הכלה, כבר מגיל 16 היה לי מועמד קבוע, שכמובן התחלף לעיתים, לשיר הכניסה לחופה. עוד לפני שידעתי מתי ועם מי. השיר 'נוח' של להקת דיואן הלב, שהגיע לגמר, מסמל בעייני בצורה תמצית וקולעת פשוטה ומרגשת כמעט כל מה שאני רוצה להביא לזוגיות שלי, לבית שאני עומדת לבנות, ולחיים שאני רוצה לחיות. "נוח על כנפי החיים, האם יובילוך למקום הנכון. תן בתרמילך חוכמת הדרכים, ובלבך אהבה, הטה אוזנך לצחוק ילדים תן בקולך שירה."
אבל נשארה השאלה, מה עושים בזמן שהשיר מתנגן? איך נכנסים לחופה? לבד? עם ההורים? מעגלים?? כיוון פרשני מעניין של החלק הזה בטקס מצאתי במאמר של הרב ישראל סמט. מאמר זה מנסה להציג משמעויות עמוקות של טקס החופה ובין השאר מתאר את חלקו הראשון של טקס החתונה כחזרה מהירה וסימבולית על חייהם של בני הזוג מילדותם דרך ההיכרות ביניהם ועד להקמת בית משותף. כך למשל השבוע לפני החתונה בו לא נפגשים מייצג את תקופת הילדות לפני ההיכרות עם המין השני. ההליכה של החתן לקראת הכלה וכיסוייה כפי שנהוג בטקס המסורתי מסמלים את צעדי החיזור הראשונים של החתן. ההתרחקות של החתן וכניסתו לחופה לבד מסמלת את העובדה שבתחילת ההיכרות עוד לא מדובר בזוגיות אלה בשני רווקים וצעידת הכלה לקראת חופה מסמלת את הסכמתה לחיזורי החתן. בהמשך הטקס החלוקה לשלב האירוסין והנישואין באה לסמל כי יש שלבים שונים בהתקרבות בין בני הזוג עד לשלב של הקמת בית משותף, עצירות שונות במהלך הטקס מייצגות את הרעיון שהנישואין נערכים מתוך התבוננות בבן הזוג ומתוך מחשבה וכוונה תחילה, וכן הלאה. בטקס המסורתי בשלבים שונים הללו יש מעורבות משתנה של ההורים אשר מסמלת את המעבר ההדרגתי מבית ההורים לכינון של בית חדש. החזרה הסמלית על מהלך החיים של כל אחד מאפשר לראות אותו בצורה שלמה וכוללת יותר.
אהבנו את הרעיון באופן עקרוני, אבל היה לנו ברור שהכניסה המסורתית לחופה לא משקפת נאמנה את הסיפור שלנו. נעם לא חיזר אחרי (למרות שאחרי הרבה ויכוחים והתייעצות עם מספר שופטים הוחלט שהוא התחיל איתי), וכמו כן אני ונעם עזבנו את הבית לפני שהתחלנו את דרכינו כזוג. היה לנו חשוב שהכניסה לחופה תספר במרומז את הסיפור שלנו ולכן החלטנו לצעוד משתי נקודות שונות אחד אל השנייה ולהיפגש באמצע, דבר שמסמל את השוויוניות של המפגש ביננו, ואת הרצון ההדדי והנכונות של שנינו ללכת אחד לקראת השני. כשני אנשים מבוגרים שכבר עזבו את הבית ויצאו למסע לחפש את דרכם, צעדנו לבד. לאחר שנפגשנו (לראשונה אחרי שבוע) הלכנו יחד בתוך הקהל, ולפני החופה נעצרנו. מי שקרא את הפוסט המשמעות של הטקס שלנו יודע שלקראת החתונה אני לקחתי על עצמי לשחרר קצת, לתת לעצמי להיות מובלת, ונעם לקח על עצמו לקחת יותר אחריות, ולהוביל. הכיסוי בהינומה והכניסה יחד כאשר נעם מוביל אותי ביטאו עבורנו החלטה זו.
בקהילות מסוימות נהוג שהכלה מקיפה את הבעל שלוש או שבע פעמים לאחר הכניסה לחופה. שמענו על הסברים שונים להקפות אלה, אחד מהם שאהבנו במיוחד הוא שבכך הכלה מפילה את החומות שבין בני הזוג. אהבתי את הרעיון הזה, במיוחד בגלל שהוא נותן לכלה תפקיד פעיל בטקס. אבל, בגלל שמעולם לא ראיתי הקפה כזו מתבצעת , הפעולה הזו הרגישה לי זרה, מלאכותית. לכן השהייתי עד הרגע האחרון את ההחלטה האם להקיף את נעם או לא, וברגע האמת כשהרגשתי שזה לא שייך לי ויתרתי. עתה כששנינו מתחת לחופה, יחד עם משפחותינו הקהל קשוב, ניתן היה להעביר את המושכות לברוך ולעבור לטקסי האירוסין והנישואין, ולפרק הבא בסיפור חיינו.
—
אהבתם? לא אהבתם? רוצים להגיד לנו למה? רוצים לשאול אותנו משהו או לשמוע עוד?
אל תהססו – צרו קשר!
בניין עדי עד 