השבוע שלפני החתונה
החתונה עוברת נורא מהר. כך שמענו מהרבה מאוד חברים שלנו שהתחתנו לפנינו. אתם מתכוננים חודשים ואז כמה שעות וזה נגמר. זה כמו לעבוד שעות על להכין ארוחה מושקעת ואז לאכול אותה בחצי שעה, רק בענק. לכן כשברוך אמר לנו שחתונה היא לא חופה ואפילו לא יום שלם אלא שהיא מתחילה שבוע לפני יום החופה ונגמרת ושבוע אחרי, התלהבנו. והתלהבנו למרות שמה שעשינו בשבוע לפני הוא בעיקר שלא התראינו. אבל להחלטה הקטנה הזו היה המון כוח. אחרי חודשים של התכוננות, של לימוד ושל לוגיסטיקה, ברגע הפרידה כל הדיבורים שהיו קצת באוויר הפכו פתאום ליותר אמיתיים. הטקס התחיל. בפעם הבאה שאני אראה את נטע היא תהייה בשמלת כלה, ולא משנה לאן אני הולך השבוע הזה אני רק מתקרב אל מתחת לחופה.
וכמובן שלא סתם אימצנו את המנהג הזה אלא דרשנו אותו. את הפרידה בחרנו לראות דרך תפיסות של טקס האירוסין, הטקס הראשון משני הטקסים המתרחשים תחת החופה וליבו הוא קידוש האישה באמצעות הטבעת. על פי ההלכה בטקס האירוסין בני הזוג מתחייבים זה לזו, והם אסורים לכל שאר האנשים אך עוד אינם מותרים זה לזו. רק טקס הנישואים על שבע ברכותיו הופך את הזוג המאורס לנשוי. בעבר היו שני הטקסים נפרדים זה מזה אך הם אוחדו מסיבות היסטוריות. את שני השלבים הללו של הטקס ניתן לראות כמו שני שלבים או ממדים בזוגיות. הראשון הוא על דרך השלילה – "כל האחרות לא", והשני על דרך החיוב – "את כן". השלב הראשון יוצר גבולות, יוצר כלי, שלתוכו נוצק תוכן בשלב השני. לרוב שני הממדים הללו הם שני צדדים של אותו המטבע – ההתקדשות וההתחייבות לאדם אחד מבליעות בתוכן את אמירת הלא לכל שאר האנשים. כמובן שאת ההתחייבות הזו אני ונטע עשינו הרבה לפי החתונה. הפרידה שבוע לפני החתונה נתנה לנו הזדמנות להכיר את מצב הביניים המעניין של אירוסין המופרדים מהנישואין, של להיות עם ולהרגיש בלי.
שבוע בלי נטע אפשר לי לראות קודם כל לראות בכלל מי אני בלי נטע, כמה היא חלק ממני וכמה הנוכחות שלה חסרה לי. בחוסר הזה נוצר מרחב, מתפנה מקום שמאפשר כמה דברים. ראשית כל במפגש יום יומי בין בני זוג, יש המון עיסוק בדברים שבשגרה, עשיתי ככה, קרה לי ככה, מה את חושבת?. זה טוב ומצוין כשחולקים חיים משותפים אבל זה אומר שאנחנו רואים אחד את השני מאוד מקרוב, כחלק כמעט מובן מאליו מעצמנו. בטח לקראת חתונה אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בהרבה פרטים קטנים ודברים שצריך ופחות יש לנו את הפנאי להסתכל ולהעריך את האדם שאיתו אנחנו הולכים להתחתן. המרחק מאפשר לנו לקחת צעד אחורה ולהסתכל על בן או בת הזוג שלנו, על הזוגיות שלנו, ואולי קצת על עצמנו. הניסיון שלי אומר שמה שנראה זה כמה אנחנו אוהבים ולמה אנחנו רוצים להתחתן. כמו שאומרת ג'וני מיטשל – you don't know what you've got 'till it's gone. אבל במקום המצב הטרגי שמתאר השיר, המצב של אירוסין מאפשר לך קצת לראות מה שיש לך, בלי לאבד אותו באמת.
מעבר לכך, בחיים משותפים נוצרים בנינו כל מיני מתחים, כעסים, ושמחות קטנות, ציפיות ואכזבות סביב דברים שבשגרה. דווקא ההיעדר והמרחק נותן לאבק היום יום קצת לשקוע ומאפשר לנו לשחרר את מה שהיה ולהתחדש. את אותו רעיון ניתן לראות בצום ביום החתונה, מנהג שאני לקחתי על עצמי באופן מלא ונטע באופן חלקי, ובטבילה שהיא חובה לנשים אבל נחמדה מאוד גם לגברים. האיסור על אכילה גם הוא יוצר חלל פנוי בתוכנו ומסמל את הרצון שלא להביא אל הפרק החדש הזה בחיים שלנו דברים לא מעוכלים מהפרקים הקודמים. הכוונה היא להשאיר מאחורינו עד כמה שאנחנו יכולים את כל מה שמיותר לנו, שלא היינו רוצים להכניס לבית החדש שלנו. המנהג לפני הטבילה הוא לנקות ולהסיר מהגוף את כל המיותר כמו ציפורניים ארוכות או לכלוך באוזניים והטבילה עצמה יותר משהיא מנקה את הגוף היא מנקה את הראש והתודעה. את הטבילה שלי עשיתי במעיין בשדות לא רחוק מטבעון כמה שעות לפני הטקס עם חבר טוב שליווה אותי במשך כל היום. המפגש עם המים החיים והצוננים, ועם הטבע היה מרענן בצורה יוצאת דופן ואפשר לי לבוא לחתונה עצמה בהתרגשות עצומה אבל לחלוטין בלי לחץ או פחד.
עד כאן הצגתי את ההשפעה של שבוע ההכנה על כל אחד מבני הזוג בנפרד. אך כפי שהחתונה מטרתה ליצור משני בני הזוג שלם שהוא גדול מסך חלקיו, כך גם האירוסין יוצרים מרחב בין שני בני הזוג, יוצרים כלי עם שתי דפנות וביניהם חלל פנוי. במהלך השבוע החלל הזה מתמלא בגעגוע ובעיקר בהתרגשות שהיא חלק בלתי נפרד מצמיחה ושינוי. ניתן לראות את ההתרגשות שלפני כבלתי נסבלת ולרצות להרגיע אותה או להעביר אותה, אך ההתמסרות המודעת להתרגשות, בתוך המסגרת הטקסית שמאפשרת ותומכת בה הופכת אותה לכוח מעצים ומחייה במקום לעול. כך למשל הצום במקום שיגרום לי חולשה ותשישות גרם לי תחושה של התרגשות והתעלות. במהלך כל היום לא הרגשתי צורך באוכל ואפילו כשאנשים הציעו לי אוכל בקבלת הפנים הוא לא עניין אותי כלל. ההתרגשות הזינה אותי ונתנה לי כוח והצום הזין אותה. וכמו האיסור על אכילה, כך גם האיסור על מפגש יצר בנינו התרגשות אדירה אחד לקראת השנייה שנבנתה במשך השבוע. וההתרגשות הזו היא זו שטענה את הטקס בעוצמה שהחייתה והפכה אותו לכל כך מרגש עבורנו ועבור כל המוזמנים.
וההתרגשות מתחילה בללכת לחופה
—
אהבתם? לא אהבתם? רוצים להגיד לנו למה? רוצים לשאול אותנו משהו או לשמוע עוד?
אל תהססו – צרו קשר!
בניין עדי עד 