יהודי? אורתודוקסי, קונסרבטיבי, רפורמי, אלטרנטיבי?
חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי להודו. מאז שאני זוכרת את עצמי היה ברור לי שאחרי השחרור אני אסע לטיול ענקי. אחת הסיבות שבחרתי בהודו מעבר לנופים וטרקים זה התרבות. רציתי ללמוד על תרבויות ודתות אחרות ובודהיזם והינדואיזם נתפסו בעייני כתפיסות עולם מסתוריות ומושכות. איכשהו כשהייתי בהודו מצאתי את עצמי לומדת יהדות.
הסיבה הייתה, אני חושבת, קשורה מאוד לשפה. הלכתי למנזרים, דיברתי עם נזירים, הלכתי לשמוע הרצאות, ואפילו הייתי בהרצאת ענק של הדלאי למה, ורוב הזמן הרגשתי שאני לא מבינה על מה מדברים או שהכול מאוד שטוח. זה לא בגלל ההינדואיזם, או הבודהיזם, חס וחלילה. זה פשוט בגלל שההרצאות ששמעתי ניתנו ע"י אנשים שחושבים בהינדי או בטיבטית, שניסו להביע רעיונות מתוך טקסטים שכתובים בסנסקריט או בפאלי כשהם מתרגמים אותם לאנגלית, שלפעמים לא כל כך טובה ולפעמים אקדמית ובריטית מידי. אני שמעתי את כל זה באנגלית שלי שהיא לא כל כך מדהימה גם היום, ואז הייתה עוד יותר בסיסית ותרגמתי לעברית. באופן לא מפתיע בדרך הארוכה הזו הרבה מהמשמעות התעוותה, התרדדה, והתוצר היה לא כל כך מרשים. לא ויתרתי, אבל במקביל גיליתי, די במקרה, שקיימת תפיסות עולם עתיקה, מושכת, מסתורית, זרה, ומאתגרת, נוספת. ושבאופן מפתיע היא מועברת וכתובה בשפה שלי.
לאט לאט הרגשתי שלא מדובר רק בשפה במובן השטחי. הרגשתי איך השפה הזו משקפת תרבות, ביטויים ומנהגים, שעל בסיסם גדלתי והתחנכתי אפילו בתוך עולם חילוני לחלוטין. הלימוד של היהדות לא היה גילוי של עולם אחר, אלא העמקה של היומיום שלי, ולכן הפך עבורי למשמעותי יותר. יש משהו מאוד מרגש בלחקור ארצות זרות, אבל יש גם משהו מאוד מיוחד בלחזור הביתה.
מאז, אני והיהדות, הופכות לאט לאט לחברות יותר ויותר טובות. כל תחום שיצא לי להתעמק בו, מצאתי בו יופי, ועומק (גם אם באופן שדורש מעט התאמות). לכן, תמיד היה ברור לי שכשתגיע העת להתחתן, אני אפנה בשמחה אל היהדות, והייתי בטוחה שאני אמצא את עצמי שם.
קשה לי לתאר את האכזבה כשהתחלתי לקרוא על טקס החתונה. אנשים טובים הפנו אותי לכמה אתרים באינטרנט, ולכמה ספרים וככל שקראתי יותר, התחלחלתי יותר. הייתה לי תחושה שטקס החתונה מורכב מהשלבים הבאים: מוכרים אותי שלא בנוכחותי, מובילים אותי לחופה, משכרים אותי, מחלקים לי תכשיטים והתחייבות כלכליות שאין לי שום רצון בהן, ואז מברכים אותי קצת, שוב משכרים אותי ושולחים אותי לאבד את בתוליי ואת החופש שלי. לא היה לי שום רצון להיות חלק מדבר כזה, גם עם לפני 1000 שנה זה היה טקס הומני שדאג לרווחתן וכבודן של נשים. מצד שני, לא באמת רציתי לשבור את כל הכלים, כל חיי הייתי בחתונות יהודיות, דמיינתי חתונות יהודיות, ידעתי שטקס הודי או אינדיאני לא יעשה את העבודה. מחשבות על טקס קונסרבטיבי או רפורמי, כזה ששומר על צביון יהודי, אולי אפילו שומר על כך שהחופה תהיה כדת משה וישראל, אך לא כדרך הרבנות, עלו באופן טבעי.
?לשבור את הכלים
האמת שניסיתי. פניתי אל רבה קונסרבטיבית שהרשימה אותי, אבל היא לא יכלה לחתן אותנו כי הייתה אמורה ללדת בחודש של החתונה שלנו. היא הפנתה אותי למספר רבנים אחרים קונסרבטיבים או רפורמים שהיא מכירה באופן אישי וממליצה עליהם. עשיתי עליהם חיפוש באינטרנט והתקשרתי למישהי שנראתה לי אחלה. זה היה כל כך מוזר. אני לא יודעת להסביר למה. כנראה שזה קשור בצורה כלשהי בעיסוק במשהו כל כך אישי עם אדם זר, ולנסות לבחון תוך כדי האם הוא הרב הנולד הבא. בסופו של דבר גם הרָבָה הזו לא יכלה לחתן אותנו מאחר וגם היא (מה הסיכוי) הייתה אמורה ללדת בחודש של החתונה. לא מצאתי בעצמי כוח להתקשר לרב זר אחר.
במהלך השנים האחרונות יצא לי להכיר מספר רבנים נחמדים שאני מתחברת אליהם ושמכירים אותי (ואת נעם), והרגיש לנו הרבה יותר טבעי לפנות למשהו כזה. למרבה הצער (שמחה?) כולם רבנים אורתודוקסים. אחרי הרבה התלבטויות, החלטנו לנסות בכל זאת לפנות למי שאנחנו מכירים, ולנסות לקבל מהם פרשנות שנצליח להתחבר אליה. היום בדיעבד אני יכולה לספר שאני הכי שמחה שלקחתי על עצמי את המסגרת הזו (פחות את החיבור לרבנות, אם כי מהמחקר הקצר שעשיתי בנושא, קיבלתי את התחושה שלהתחמק מהם אף אחד לא באמת מתחמק….). אני מרגישה שבמקום מסוים דווקא מהמכשולים הגדולים ביותר נולדו הפתרונות הכי יצירתיים ומשמעותיים, אבל על זה נספר בהמשך. אבל האתגר הראשון היה איך הופכים את הטקס המוכר אבל בכל זאת זר, למשהו שאנחנו יכולים להתחבר אליו.
—
אהבתם? לא אהבתם? רוצים להגיד לנו למה? רוצים לשאול אותנו משהו או לשמוע עוד?
אל תהססו – צרו קשר!
בניין עדי עד 