ירון ונעמי, זוג חברים טובים שלי מהתואר הראשון נפגשו בשבוע הראשון של הלימודים. אחרי שבועיים הם עברו לגור ביחד. אחרי שש שנים הם עוד גרים ביחד ויש להם תינוק מקסים עם העיניים הכחולות בעולם. הם לא נישאו ולא מתכוונים להינשא. כשהודעתי להם שאני ונטע הולכים להתחתן ירון שאל אותי למה? אתה ונטע גרים ביחד כבר שלוש שנים, אתם מנהלים חיים משותפים בכל מובן – חברתי, כלכלי רגשי, אתם מחויבים אחד לשני כמו זוג נשוי, בשביל מה להתחתן? מה ישתנה? התשובה שלי אז הייתה שזו שאלה טובה ושאין לי עליה תשובה ברורה אלא רק אמונה שמשהו ישתנה. האמת היא שגם היום כשאנחנו אחרי החתונה, זו עדיין שאלה טובה, למרות שברור שמשהו השתנה.
בשביל להבין מה השתנה, צריך להבין כמה השאלה של ירון היא רלוונטית. באופן בסיסי חתונה היא מיסוד של קשר. אבל האמת היא שכל קשר מתמסד מעצם קיומו. בעולם שלנו, תודה לאל, אנחנו צרכים לבחור את בני הזוג שלנו והם צריכים לבחור בנו, וככל שעובר הזמן הבחירות שלנו מקבלות ביטוי בעולם. אנחנו מתחלים להופיע בעולם כזוג, יוצרים מעגל חברים משותף, עוברים לגור ביחד ובהדרגה ממוססים את ההבחנה בין שלי ושלך. הבחירה שלנו להיות זוג יוצרת נסיבות ותנאים המעמיקים את המחויבות שלנו לזוגיות, המחזקים את הבחירה שלנו להיות ביחד או במילים אחרות מקשות על הבחירה להפסיק להיות יחד. למעשה בכל קשר ארוך טווח המבוסס על בחירה נוצרת מסגרת חיצונית המקבעת את הבחירה. ולכן השאלה של ירון למה אתם מתחתנים היא בעצם השאלה למה אתם בוחרים ליצור באופן מלאכותי מסגרת שבעצם כבר נוצרה.
התשובה שלנו היא שאנחנו מתחתנים בדיוק בשביל ליצור את המסגרת הזו בעצמנו ובאופן מודע. מה זאת אומרת? ארגון החתונה דורש הרבה מאוד בחירות כמו מתי מתחתנים? (בספטמבר. אבל מעיין עוד בחו"ל ויהיה ממש חבל שהיא לא תהיה), איפה מתחתנים? (בחצר בנופית – אין שאלה בכלל) כמה מוזמנים? (לא הרבה. כמה זה לא הרבה?) מי משלם? אורתודוקסי? רפורמי? אלטרנטיבי? מה אמא שלך תגיד על זה? איך אפשר להזמין את הדוד דוד ולא את הדודה דורה, הם שניהם אותה קרבה. אז מה אם אותו אנחנו רואים פעם בשבוע ואותה פעם בשנה?
הניסיון לתמרן בין כל ההחלטות הקטנות דורש מאיתנו לקבוע את המעמד המשפטי שלנו, את היחס שלנו לדת ולממסד הדתי, לתעשיית החתונות, לאילוצים חברתיים, תרבותיים ומשפחתיים. בכך הוא מאלץ אותנו לשאול באופן ברור מה היינו רוצים שתהייה המסגרת החיצונית המחזיקה את הקשר שלנו, ומאפשר לנו לכונן אותה באופן מודע, לבחור אותה. למעשה כל עוד אנחנו חיים יחד המסגרת הזוגית שמתפתחת היא אינה בחירה שלנו. עצם הבחירה להתחתן, יוצרת מצב שאנחנו בוחרים בהתמסדות ולא ההתמסדות בוחרת אותנו. כך שבאופן מצחיקאפשר להגיד שהתשובה הראשונה לשאלה למה להתחתן היא בשביל לארגן חתונה. אני לא רוצה לטעון שחייבים להתחתן, אלא להציע שלתהליך שזוג עובר עד יום החתונה יש את הפוטנציאל להיות תהליך משמעותי ועמוק. הרבה ממה שהפך עבורנו את התהליך הזה למשמעותי הוא תהליך שללימוד ופרשנות שעשינו כהכנה לטקס החתונה עצמו, וזה התהליך אותו אנו רוצים לתאר בקטעים הבאים.
וכל זה עדיין לא עונה על השאלה, למה בפועל להתחתן, אחרי כל ההכנות? ביום החתונה עצמו מה משתנה? עבורנו יום החתונה היה יום מרגש מעין כמוהו. זה היה יום שסיכם תהליך של חודשים, והנכיח לקרובינו וחברינו כמו גם לעצמנו – זה אנחנו, זו הזוגיות שלנו, זו האהבה שלנו. יום החתונה קובע עובדה, אומר אמירה קבל עם ועדה: זה הבית שאנחנו רוצים להקים. כך שהחתונה עצמה יותר משהיא יוצרת שינוי היא מכוננת ומקבעת את מי שאנחנו ביום החתונה, את המסגרת שמחזיקה אותנו, המסגרת שאנחנו בחרנו.
הפוסט הבא – למה טקס?
—
אהבתם? לא אהבתם? רוצים להגיד לנו למה? רוצים לשאול אותנו משהו או לשמוע עוד?
אל תהססו – צרו קשר!
בניין עדי עד 
למה לא להתחתן? תשובתם של ירון ונעמי:
נעם ונטע היקרים, שמחנו מאוד שבחירתנו שלא להתחתן עוררה מחשבה אצלכם. למעשה, היא עוררה מחשבה אצל הרבה זוגות חברים שלנו, וכשאנחנו חושבים על זה, אולי זאת הסיבה הכי טובה שלא להתחתן. להראות, או להזכיר לאחרים שלא חייבים ,להתחתן כדי לחיות בזוגיות בריאה, טובה, ומאושרת, ובכך להחזיר את הבחירה לתמונה גם עבור אלו שבחרו שכן להתחתן.
אנחנו, כמובן, לא טוענים שבחרנו שלא להתחתן כדי לעורר מחשבה אצל אחרים. בחרנו שלא להתחתן קודם כל כי אנחנו לא רוצים להתחתן. בקיץ האחרון היינו בארבע חתונות מדהימות: צמחוניות, מרגשות, מיוחדות, אינטימיות ואישיות, כל אחת יותר מהשנייה. בסוף כל חתונה פנינו האחד אל השנייה ואמרנו: "את/ה היית רוצה להתחתן ככה?" התשובה תמיד היתה לא. החתונות הללו אולי היו דבר מדהים בשביל הזוג, ובשבילנו כאורחים, אבל לא היינו רוצים להימצא במצבם.
רק דבר אחד אנחנו שואלים בעקבות הפוסט המעניין שלכם – האם אנחנו לא בחרנו בהתמסדות, אלא היא בחרה בנו? אנחנו לא חושבים. אנחנו בחרנו בזוגיות שלנו, בחרנו להביא תינוק מקסים ביחד, והמודעות שלנו לתהליכים ולמסגרות שבחרנו ושבחרו אותנו לא פחותה מהמודעות של אנשים שבחרו להתחתן, ולמעשה גבוהה הרבה יותר משל רובם.
בינתיים האדם שנתן לנו את התשובה הכי כנה למה להתחתן היתה גם האדם שהכי רצה שנתחתן, סבתא של ירון. כשירון שאל למה להתחתן, היא ענתה: "כי זה מה שנהוג." אבל בהקשר של מנהג, אולי כדאי להזכיר שכש50% מהחתונות נגמרות בגירושין, מנהג החתונה די איבד מעוקצו. אנחנו שמחים מאוד שהצלחתם למלא בתוכן את המנהג הזה בחתונה שלכם, ומקווים שבעקבות הבלוג שלכם עוד אנשים שיבחרו להתחתן יעשו זאת באופן מודע ועמוק – אבל רוב החתונות הן עדיין טקס חלול, חלק מתעשייה שמשאירה מעט מאוד מקום לזוג הצעיר (לבחור את צבע המפה ואת הדיג'י, שממילא ישים את אותם השירים).
אנחנו חושבים שגם בבחירה שלנו שלא להתחתן יש הצהרה בפני העולם ובפני כל הקרובים שלנו: היינו רוצים להצהיר שאנחנו לא בחרנו בזוגיות שלנו רק ביום אחד, אלא בוחרים בה כל יום מחדש. שלזוגיות שלנו אין רגע שיא אחד אלא הרבה רגעי שיא קטנים.
[ובכך אנחנו לא אומרים כמובן שאתם לא בוחרים בה כל יום מחדש]
מזל טוב על הבלוג ועל החתונה,
נעמי וירון